"מכניקה" מאמר בלעדי לפורום
 

מכניקה
מאת ארבל צפרירי


להקשיב לגוף שלנו...אנחנו שומעים את זה כל הזמן,זה סממן של מתאמן מתקדם שהוא מסוגל "להקשיב לגוף שלו" ,ולפרקים זה עובד ,אבל בד בבד זאת העצה הכי טובה והכי גרועה שאפשר לתת למישהו.
בשביל אלו מאיתנו שהם מתאמנים מתקדמים או בעלי שאיפות תחרותיות ,אנחנו תמיד הולכים על הגבול הדק בין אימון יעיל לאימון יתר ,ותמיד מותחים את הקו (הדק גם ככה ) בין עיסוק בפרטים קטנים ואובדן השפיות ואובססיביות עם השינויים הקטנים שאנחנו כל הזמן עושים לאימונים ,לדיאטה ותוכנית התוספים שלנו.אבל הקטע המעניין הוא ,שברמת אימונים הזאת ,מעבר לכאבים עזים ,אסור לנו להקשיב לגוף שלנו ,הגוף שלנו ירצה שנהיה עצלנים ונשב בבית ונוותר על אימונים ואירובי ,נאכל ג'אנק פוד וסוכרים מיותרים ובזמן בפנוי שלנו נשב ונשתה אלכוהול כמו פלוגת חיילים רוסים עם בני/בנות הזוג שלנו.

בכדי להגיע לשיא הפוטנציאל האישי שלנו ,אנחנו צריכים להפסיק להקשיב לגוף שלנו ,המפתח לצמיחה חדשה הוא לבחון את הגבולות שלנו ,להיות ממש על הסף של אימון יתר זה דבר טוב לדעתי ,תשתיקו את הקולות בראש שאומרים לרמות בדיאטה ,שאומרים לכם לקחת אקסטרה יום חופש מהמכון כשלמעשה זה רק המוח עייף ולא הגוף עצמו,תמשיכו את האקסטרה 10 דקות על ההליכון למרות שכבר אתם מתים משיעמום ויש סימנים מוקדים של שפשפת ברגליים.

תאמינו לי ותשאלו גם כל אחד אחר שמתאמן ברצינות : אין שום דבר כיף במוט של מי יודע כמה קילו שיושב לך על הכתפיים בסט של סקוואט ,זה כואב לי ,זה כואב לכל אחד שמתאמן כבד ,ובסופו של דבר זה יכאב גם לכם ,אבל ההבדל בין המתאמן המתקדם לבין אלו שאף פעם לא זוכים בתואר הזה ,הוא היכולת להמשיך בכל זאת ,ולהבין שזה חלק מהמשחק ,תאמינו לי שזה לא כיף להיות על 150 גרם פחממה ליום במשך שלושה חודשים ,או להיות באמצע של שעה אירובי והאייפוד מת אחרי 20 דקות .

אף אחד מהדברים האלו לא באמת כיף,אבל זה חלק מהעסק ,ומי שרוצה להתקדם ולהצליח ,צריך להשלים עם המכניקה העדינה הזאת ,שנקראת פיתוח גוף.

תהיו עקביים ,תהיו אסטרטגיים ,ואל תהיו נמושות.

מאמר יפה ארבל :)

אין מילים, מאמר בנזונה.

אני חייב להביע דיעה בקשר לנושא:
התעלמות מכאבים ברמה מסויימת עלולה לסיים למישהו את ה"קריירה" שלו בתחום.

הליכה על הגבול הדק בין אימון יתר לאימון יעיל היא נכונה, רק צריך לדעת לשים גבול כשהגוף צועק להפסיק והראש מתעלם. לא יקרה כלום אם באימון אחד שהברך עושה בעיות נניח את האגו בצד, ונסיים את הסט 3 חזרות מוקדם מהתיכנון. פציעה בברך תגרום להשבתה מאימוני רגליים להרבה זמן, ורק בגלל שלא הקשבנו לגוף ו"הפסדנו" חלק מאימון מסויים אנחנו עלולים להפסיד 3 חודשים של אימונים.


לילה טוב :ס היה מסריח בוויסקי א-גוגו, ממתי סוגרים ב2? ואיפה כל הצרפתיות נעלמו :(

פספסת את החלק הזה במאמר אני מניח,ציינתי שאם כואב לא מתעלמים מזה,אבל מעבר לכאבים ? אם לגוף בא סוכר זה לא אומר שהוא צריך סוכר (או ליתר דיוק שהסוכר הזה מתאים לך למטרות ) או שבא לך חשק פתאומי להשאר בבית מתחת לפוך כי גשם זלעפות בחוץ ולחברה שלך בא מספר או שתיים ,זה לא אומר שזה יקדם אותך לאן שהו

אחלה מאמר שבעולם האהבתי מאוד

הגבול הוא דק בין אימון יתר לבין אימון יעיל ... לא ראיתי שכתוב להתעלם מכאבים, הנקודה פה במאמר היא ברורה.. שלא כל מה שהגוף שלך מאותת לך זה אומר שהוא באמת צריך.

אף אחד לא אמר לך שאתה חש כאבים חדים בברך להמשיך להתאמן ולא לבדוק את זה.
אבל כן אם אתה בחיטוב ופתאום המוח שלך מאותת לך תקשיב תכניס לי סוכרים . זה לא אומר שזה נכון לעשות.

מעבר לעובדה הפשוטה שלא במסה ולא בחיטוב הגוף נמצא במצב טבעי ותמיד יאותת לך דברים כאלה ואחרים , כי אתה למעשה מחנך את הגוף שלך אחרת ממה שהוא צריך או רוצה. אתה במסה אוכל הרבה יותר מידיי בשביל הגוף שלך והוא מסתגל ולכן אתה גדל ומצד שני בחיטוב אתה מרעיב את הגוף שלך ולכן הוא מוריד שומן .

שורה תחתונה, מאמר יפה מבטא יפה את הלבטים שיש לכל מתאמן מתחיל או מתקדם לגבי הסוגייה הקשה של וויתור עצמי והיכן הגבול בין להקשיב לגדוף שלך לבין לוותר לעצמך .

מאמר יפהפה... כל הכבוד ארבל :)

מאמר מצויין,אבל ביחס לאחרים לא משהו יש לך מאמרים הרבהה יותר טובים,למשל אני הכי אהבתי את "למה אני כאן" זה היה הכי טוב שלך לדעתי עד היום :),אבל גם המאמר הזה מצוין

מסכימה עם הרעיון הכללי אבל חושבת שהייתי מנסחת זאת קצת אחרת, ולדעתי הניסוח (הרהוט כתמיד, זאת לא "הבעיה") הוא מה שגורם לחלק מהאנשים לא להסכים.
בפילוסופיה היוונית העתיקה, בנצרות הקלאסית וגם בקבלה היהודית נהוג להשתמש במושג:
"נצחון הרוח על החומר", משמע שהמלחמה האמיתית היא לא עם הגוף אלא עם הקולות שבראש שלנו.
הגוף האנושי יכול להגיע להישגים כמעט בלתי נתפסים, לשרוד במצבים לא אנושיים, לשקם עצמו מחדש ועוד.. אני לא חושבת שיש אתגר פיזי שהוא לא "בר פיצוח". הבעיה היא שאנחנו מוסטים מהמטרה ע"י "הקולות שבראש": הקבעונות, מילים שנצרבו בנו, תובנות שהושתלו בנו וכד'....
אז הלוואי שכולנו היינו מקשיבים לגוף שלנו ובאותה מידה לומדים לרסן את "הקולות שבראש".
והמאמר שלך גרם לי להיזכר במילות השיר הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=FCMHm...eature=related
אז זה כבר טוב :)

כתוב יפה כמו תמיד.
אני בעד גישה מתונה יותר, קח בחשבון ש 99.9 אחוז מהגולשים פה לצערך אני מניח, לא ממש מחוייבים לספורט הזה, רובם המכריע יפרשו ממנו בעוד זמן קצר - ולכן בהחלט ראוי שיפעילו כבר כעת שיקול דעת במידת ההקרבה שהם מוכנים לתת.
כמה שהספורט פחות "יפריע" להם בתוך השגרה, ככל שהוא ישתלב בה - ככה גובר הסיכוי שהם ישארו איכשהו בסביבה של מכון הכושר.
לגבי המיעוט הקטן של אנשים שהם מתחרים או בעלי שאיפות כאלה, דרוש נאציזם של ממש בהכנה לתחרות, אבל גם כאן, מי שלא מפנק את עצמו בשגרה פה ושם הוא בעיני דביל מוחלט.

ניגרי ענק לפי מה אתה קובע את זה?

קח בחשבון ש 99.9 אחוז מהגולשים פה לצערך אני מניח, לא ממש מחוייבים לספורט הזה

אני מאמין שהאנשים בפורום הזה לא סתם פה הם פה בשביל להתקדם ולא סתם בשביל להשקיע ואז לפרוש.

בכל מקרה יש לי מצב דומה אז אם תוכלו עלזור לי

יש לי כאבים בכתף אחרי כל אימון חזה הכתף גוססת.

אני ממשיך להתאמן למרות כל הכאבים אבל עדיין בסופו של דבר זה יחמיר.

עשיתי צילום וכ לזה אין דלקת אז מה אתה אומר להשקיע או לעשות מנוחה.?

לפי מה? לפי ניסיון והכרת השטח.
התחלופה בפורום מלמדת שרוב מוחלט של החברים נוטשים את הספורט בשלב זה או אחר.
היו פה גולשים שהפריחו הצהרות מפה עד להודעה חדשה, ומהר מאוד הם התפוגגו להם.
רובם בכלל לא מתאמנים היום.
מלבד המתחרים המעטים שכותבים פה, אין כאן היום יותר מחמישה או שישה גולשים שבאמת יתמידו וישארו בספורט הזה, וזו האמת לאמיתה - אתה תיווכח בה במבחן הזמן, אם תשאר פה.
אנשים שפתאום משתנים להם התנאים, צבא, עבודה, חברה חדשה, לפתע כל סדר העדיפויות שלהם משתנה.
מי ששורד שינוי קרדינלי בחייו ועדיין נשאר מחוייב לספורט, הוא באמת ספורטאי אמיתי, אבל כמה כאלה יש?
לגבי הכתף שלך, אינני רופא אך חוויתי כמעט כל פציעה אפשרית, ועצתי לך היא פשוט לא לבצע שום תרגיל שמסב לך כאב.
בהצלחה.

אהבתי מאד וכמו שניגרי אמר בהחלט לא מיועד למתאמן הממוצע, או הגולש הממוצע... מצד שני זה יכול להחדיר הרבה מוטבציה בכל מיני פוחזים למינהם כמוני! היום אני הולך להתאמן ארבלוש... בזכותך! :p

מסכים

בלי להעליב אף אחד לדעתי מי שעוסק בפיתוח גוף לא צריך להתגייס.

גם אני מסכים איתך =]

יפה, אבל אני ממש לא מתחבר לזה "הגוף שלנו ירצה שנהיה עצלנים ונשב בבית ונוותר על אימונים", אני לא יכול להפסיד אימון לא רק כי אני אובססיבי ומתמיד, אני נהיה חולה אם אני מפסיד אימון.
מה יותר טוב מאימון? אני מחכה לאימון מהרגע שהאימון לפניו נגמר.

אהבתי את המאמר מאוד, אך גם אני מסכים עם ניגרי.
המאמר מיועד למתאמן מקצועי וכן זה מתאר את ההתלבטויות היומיומית באימונים המפרכים שלו ובדיאטת הכנה לתחרות.
אם זאת לדעתי צ'יטינג קטנים פה ושם במהלך האוף סיזן משאירים אותך שפוי ונותנים לך את האנרגיה להמשיך הלאה והלתגבר על הקולות בראש שמנסים לעצור אותך.

איך זה בדיוק קשור לכאן ?

"אנחנו תמיד הולכים על הגבול הדק בין אימון יעיל לאימון יתר" המשפט הזה נועד למתאמן מתקדם אף תחרותי כמו שאמרו רוב המתאמנים המתחילים לא ממש יודעים איפה הגבול בין אימון יעיל לאימון יתר ומי שלא מכיר את הגוף שלו כמו שצריך ולא מנוסה יכול להגיע בקלות לאימון יתר.

ובעניין שניגרי אמר ש99.9 אחוז מרוב הגולשים בפורום יפרוש מתי שהוא אני בהחלט מסכים, רוב האנשים מאוד לא יכולים להתאמן תקופה מאוד ארוכה נשברים מכל סיבה אחרת, אבל שמישהו כאן כתב צבא זה וואלה לא נכון כי בצבא זה לא בחירה ולא תמיד אפשר לעשות כל מה שאתה רוצה אני אישית מכיר את עצמי ואני נאמן לספורט הזה ואוהב אותו בצורה מטורפת ואפילו אובסיסבית מידי אני לא יודע אם זה טוב או לא אבל מה שבטוח אני יודע שאם שזה תלוי בי אני אעסוק בספורט הזה כל חיי אולי הצבא יעשה לי מכשול קטן אבל יש חיים גם אחרי צבא ויש חוזרים לטלם

מאמר של מלך כמו ארבל המלך :)

ארבל אהבתי-תמשיך לכתוב!